כלים ומאגרי מידע

יחידות העוסקות בנושא

 
     
 

סימביוזה בתעשייה

 
 
הודעה לעיתונות
28/12/2016 00:00
מינהל סביבה ופיתוח בר קיימא
 
 

 
 
 
חדש
תמונה: סימביוזה בתעשייה

תמצית הוראת המנכ"ל

נוסח זה הנו תמצית מידע בלבד הניתן כשירות לקוראי ההוראה ואינו נוסח מחייב. המסמך המחייב הנו הוראת המנכ"ל המלאה התקפה והמפורסמת לציבור.

​המונח סימביוזה מוכר לרבים מאתנו מסרטי טבע או משיעורי הביולוגיה בבית הספר. המונח מתאר את מצב בטבע בו ישנו קשר בין שני יצורים כאשר לפחות אחד מהם מרוויח והשני אינו נפגע. כך לדוגמא דג הנקאי אשר אוכל מהעור של הדגים באיזורי שוניות טפילים שונים, דג הנקאי מרוויח ארוחה טובה והדגים שנוקו נפטרים מטפילים מזיקים. אבל מסתבר שכיום העיקרון הזה שנלמד מן הטבע מיושם גם בתעשייה.


סימביוזה תעשייתית הוא מונח די חדש לתופעה שקיימת לא מעט זמן. גופי תעשייה פועלים בשיתוף פעולה להשגת יתרון הדדי. כאשר שיתוף הפעולה הידוע והנפוץ ביותר הוא בתחום הפסולות והפליטות. כאשר הזבל של אחד הופכת למקור הרווח של האחר.


המקרה המדובר ביותר של סימביוזה תעשייתית בעולם הוא הפארק התעשייתי בקלנדבורג בדנמרק. המפעלים בקלנדבורג החלו בשנות השבעים של המאה הקודמת ליצור מעצמם פרויקטים של סימביוזה תעשייתית מקומית.

לדוגמא מפעל לוחות גבס מקומי קונה את הגבס הנוצר בתהליך טיפול בפליטות בתחנת הכוח הפחמית המקומית, וחברה לייצור תכשירים ביוטכנולוגיים מוכרת את המיקרואורגניזמים המשמשים אותה לייצור חלבונים כדשן לחקלאים באזור.


אבל כל זה ברמה המקומית. איך זה יכול להשפיע על כלכלה לאומית? מסתבר שבאופן מאוד פשוט. באנגליה בתחילת העשור הקודם הוקם פרויקט לאומי על בסיס ההיגיון שהצטבר ברמה המקומית במקומות כמו קלנדבורג, ובמקום לחבר רק בין גופי תעשייה ברמה המקומית, החלו לחבר בעסקאות של מכירת פסולות בין גופי תעשייה לאורכה ולרוחבה של כל אנגליה. הפרויקט כיום מוכר כהצלחה מסחררת, 15 אלף מפעלים באנגליה חשפו את המידע לגבי הפסולות אותן הן יוצרים , וכך נוצר מקור ידע שהיווה בסיס ליצירה של כמעט אלף עסקאות שונות של מכירת פסולות.


הערך הכלכלי בפרויקטים של סימביוזה תעשייתית לא מגיע רק באופן ישיר מהתשלום על הפסולות. למעשה יש חברות שמוכנות לתת את הפסולות שלהן ללא תשלום, ועוד מרוויחות בענק. נשמע מוזר? ובכן כאן צריך לזכור כי בכל מדינה כיום ישנה רגולציה הנוגעת לאופן הטיפול בפסולות, כך למעשה במידה וחברה נותנת את הפסולת שלה היא חוסכת את עלויות העמידה ברגולציה הנדרשת לטיפול בפסולות. בפרויקט האנגלי למשל, הערך הכלכלי הכולל שהשיג הפרויקט במשך תקופה של חמש שנים הגיע ל2.5 מיליארד פאונד.


ועכשיו לשאלת מיליון הדולר (או למעשה מיליארדי הדולרים) – אם זה כל כך מוצלח, למה זה לא קורה יותר? ובכן התשובה טמונה במידע ובידע. או למעשה בחוסר שלהם. בעוד עסקאות רגילות של ממכר סחורות ומוצרים מסתמכות על מקורות מידע וידע מקצועי רחב ומבוסס. כולם יודעים מה עלות התשומות (בעקבות פעילות בורסאית לדוגמא) וכל תעשייה מפרסמת את המוצרים שלה כך שכל צרכן יכול למצוא בקלות מה שהוא צריך. אבל על הפסולות לא הסתכלו עד לא מזמן כמקור לרווח, לכן זו סוג של כלכלה שקופה. היא שווה המון לכולם, אבל אף אחד לא מצליח לראות אותה.

 

פרויקטים לאומיים של יצירת מידע טכני וידע מקצועי יחד עם ניסיון בינ"ל יכולים להרים את הכלכלה הזו בכל מדינה ולהפוך אותה לגורם דוחף של הכלכלה במדינה.

לחץ לגרסת הדפסהגרסת הדפסה